המפגש הראשון עם בית הכנסת
כבן למשפחה חילונית, ביקרתי בצעירותי אך פעמים בודדות בבתי הכנסת הצנועים במבואות חיפה, שם גדלתי. בסתיו 1971, החילותי בלימודי ארכיטקטורה בעיר ונציה אשר באיטליה. בשבת הראשונה כסטודנט, הביאוני רגלי לבית הכנסת בגטו. מדוע לשם ? - ככל ישראלי בגולה זה הקשר שלנו לארץ-ישראל. אך נכנסתי וניגש אלי אחד המתפללים "לחקירה קצרה". כאורח מארץ ישראל הוזמנתי לעלות לתורה. המבנה המפואר מרטיט את החושים וארון הקודש המעוצב והגבוה מרצפת האולם מגביר תחושה זו. העלייה לתורה הייתה פיסית ורוחנית כאחד ולראשונה חשתי – פיק ברכיים, תחושה אותה אשא לעד. מי שלא חווה זאת לעולם לא יבין גודל המעמד.
המפגש השני עם בית הכנסת
בשנת 1983 לקחתי על עצמי החלטה גורלית - להתחתן. ההפקות הגרנדיוזיות עם מעצבי חתונות, מפיקים למיניהם פירוטכניקה ומפות הכוונה לאירוע לא היו בנמצא באותם הימים. היו שתי אפשרויות: אולם או רבנות. כמובן שבחרנו בשלישית. לאחר התלבטות קצרה בין בית כנסת העתיק של ברעם או של פקיעין, בחרנו בפקיעין. התברר כי הייתה זו, החתונה הראשונה במקום מאז מלחמת העצמאות ואף קודם. הממסד המקומי נרתם לעזרה והפרויקט קרם עור וגידים. ביום המיוחל שהינו כולנו בחצר, תחת עץ התות הענק. "גרלנדות" עם נורות צבעוניות וברקע מבנה בית הכנסת על האבנים העתיקות המשולבות בו, ובתי הכפר הצפופים הסוגרים מסביב. על גגות הבתים הסמוכים עלו תושבי הכפר הסקרנים, בעיקר נשים וילדים, אשר להם הייתה זו הפעם הראשונה לחזות בחתונה יהודית. עם שבירת הכוס נחת עלינו מטר של סוכריות מעל הגגות. התפאורה המרגשת הזאת הייתה הפעם כולה גלילית ארץ-ישראלית.
המפגש השלישי עם בית הכנסת
המפגש השלישי עם בית הכנסת הוא למעשה חוויה מתמשכת מזה שנים. ההתבגרות מגבירה את הרוחניות. שואפים לאיכות - באוכל, במוצרים, בטיולים, בתרבות. בהיות הארץ זרועה בתי כנסת עתיקים ומפוארים, אך טבעי היה להתעניין ולהתאהב בנושא. הבעיה שרובנו נטולי הכלים להפנים את הנושא. מקצוע האדריכלות מקבל כאן משנה תוקף. האדריכלות יוצרת המחשה, המחשה יוצרת הבנה ,הבנה יוצרת הזדהות והנאה. לאחר מאות סיורים, אלפי צילומים, שעות אין ספור בספריות ומפגשים עם בעלי ידע המעגל נסגר.
משתפים מספר חברים בטיול והם מביאים חברים..... וכך נוצרת התוכנית.
